<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן פ"ג</h1>
<h2>דף סא:</h2>
משנה [כלאים פ"ט מ"ג], מטפחות הידים והספרים ומטפחות הספג אין בהן משום כלאים ר' אליעז' או', מטפחות הספרים אסור. גמ' [ירושלמי שם ה"ג], תמן תנינן, ג' מטפחות הן מטפחות הידים טמא מדרס, מטפחו' הספרי' טמא טמ' מת, מטפחו' תכריך בני לוי על ניבליהן טהורי' מכלום, ר' אילא בש"ר חייא מפני שנותנה על הכסת וישן עליה, פי' להכי מטפחו' הידים טמאי' מדרס, רב אמ' מפני שנותנה תחת אצילי ידיו, פי' ונשען הרוב של גופו עליה. רב אמ' אסור והלכה כדבריו, (אמטפחו' ספרי' קאי), ולמה לא אמ' הלכ' כר' אליעז' כו', פי' כר' אליעז' דמתני' דאסר, אית תניי תני מחליף, פי' יש תנא מחליף ושונה דחכמי' אוסרי' ור' אליעז' מתיר. ר' יוחנן יהיב מפה על מנוי, פי' היה פורס מפה של כלאים על בגדיו כשהיה אוכל, ואינו אסור משו' כלאי' בתמי' ופריק דלא (יגבלו) [ינבלו] מנוי, פי' לא היה מכוין לחימום אלא שלא ילכלך את בגדיו, כדתני' [כלאים שם מ"ה] מוכרי בגדים מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה וכו', א"ר זריקן יהבין ליה לר' מנא ביעתא, פי' ביצה חמה במפה של כלאים, והוא לא מקבל על שם שלא יתכוין בחמה, פי' מפני שהמפה היתה מגינה עליו בחמה מפני חום הביצה. מטפחו' הסופרים ר' שמואל בר' נחמני בש"ר יונתן אמ' מפני שעושה כמין חיק ומניח תורתו עליה, פי' ונהנה מחמימותה וכו'. מטפחו' הספג, הוא אלונטית המסתפג בה אחר הרחיצה, ומפ' טעמ' דאוסר לפי שפעמים רואה את רבו ובוש לעמוד לפניו ערום בלי לבוש, ר' יוחנן א' בלנרי נשים, היא אלונטית שמסתפג בה אחר הרחיצה, ומסיק דגזרו על בלנרי נשים אטו אנשים, ואע"ג דתני' בתוספ' [שם פ"ה ה"י] בלנרי נשים אין בהן משו' כלאים. [תוספתא שם ה"ח] צמר גמלים וצמר רחלים מותר, בד"א בזמן שטרפן זה בזה והביא פשתן ביניהן וטרף, אבל העושה חלוק מכולן, מן צמר גמלים וארנביים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן בצד אחר אסור. בגד שיש כלאים בראשו לא יתכסה בו בצד השיני אע"פ שהכלאי' מונח בארץ. [שם ה"ט] חלוק של צמר שנפרם ופירפו בחוט של צמר ושל פשתן אסור משו' כלאים ויוצאין בו בשבת. [שם הי"ג] ר' חנינ' בן גמליאל או' לא יקשור אדם סרק של פשתן ושל צמר לחגור בו מתניו ואע"פ שהרצועה באמצע. מיכן אוסרי' עורה התפורה בפשתן לתופרה תחת צמר, דומי' דהאי אע"פ שהרצועה מפסקת אסור.
בירושלמי [ה"ה] הלבדים עשויים בצמר לא ילבש עד שיבדוק, אם תפורין בפשתן או בקנבוס ר' יוסי או' הבאין מחוף הים אין צריכין בדיקה, ואמ' בגמ' עלה, הדתמ' בראשונ' שלא היתה הפשתן מצויה בכל מקום, אבל עכשיו שמצויה בכל מקום צריכה בדיקה. מנעל של זרב אית אתרין דזרבין עמרא מלגיז, פי' מנעל של זרב דאומ' במשנה דאין בו משו' כלאים, ופי' נותנין מנעל לתוך מנעל ונותנין בפנים צמר גפן ותופרין המנעלים ביחד, לכן אין בהן משו' כלאים, אבל עכשיו יש מקום שנותנין צמר כבשין ביניהן ויש לחוש שמא יתפרם בפשתן, כהדא דר' זירא הוה מפקד לר' בא בר זמינא דיימר לבררסין דלא יחוט מסאניה בכיתן אלא ברצועה, ומודי בההו דאסר פיסקי דעמר על דכיתן דו שרי דו שניץ גרמיה והוא נחית ליה, פי' זה שחוגר בחוטי צמר דהוא שרי מפני כשמתיר השנצים יורד מעצמו ואינו מחובר. בעון קומי ר' אילא מהו דייחוט מסאני בכיתן א"ל בגין דר' זירא דו אסר, פי' וכי יש לנו לחוש לדברי ר' זירא דאסר, כדאמ' דהוה מפקד לר' בא זמינא, אין לנו לחוש למיעוט. ומודי ר' לא בההן דלביש דרדסין דעמר על גבי דרדיסין דכיתן דו אסיר, דו שלח עילאה ולא שלח ארעייה, פי' אע"פ שר' אילא מתיר לתפור אותו זרבין מפני שאין הפשתן והצמר מחוברין, אבל ללבוש דרדסין דעמר על דכיתן מודי ההוא דאסור, לפי שמחברן שאינו יכול לחלוץ העליון בלא תחתון. אבוי דרב ספרא שאל לר' זירא מהו מיתן פרייטין גו גולתיה ומיקטרינן בחוט דכיתן, מהו מיתן פריטי גו סדיניה ומיקטרינון בחוט דעמר, א"ל ר' זירא חכים ר' לרב הונא דו אסר, פי' מכירו אתה, ר' אבינא אסר ושמואל א' מותר ר' יעקב בר אחא בש"ר יסא א' מותר וקיימ' לן כר' אבינא דהוא בתראה.
משנה [כלאים פ"ט מ"י], השק והקופה מצטרפין לכלאים, פי' רבי' יצחק מסימפון אם בתוכו בגדי צמר ופשתי' מצטרפין, כלומ' השק והקופה מחברן, ולא מצינא למיקם עלה. אבל רבותי' פירשו, טלאי של צמר שתפור מצד אחד עליו וטלאי של פשתן מצד אחד אע"פ שהשק מנוצה של עזים דלא שייך ביה איסור כלאים אפי' הכי מחברן, דומיא דצמר גמלים וצמר ארנביים שכתבנו. בגמ' [ירושלמי שם ה"ז], בעי ר' ירמיה אב ובנו מהו שיצטרפו לכלאים היך עבידא היה האב לבוש מאנין דעמר ובריה מאנין דכיתן ונסב פיסקי דעמר עול על תרויהון, פי' משיחת צמר כרך על שניהן סביבות אב ובנו, ואורחא דמילת' נקט שהאב נושא את בנו, ולאו דוק' פיסקי דעמר, אלא ה"ה כרכן יחד ברצועות עור, שהרי לבושי האב והבן כלאים הן, א"ר יוסי וההן גו נשוך, בתמי' וכי זה קרוי חיבור גמור. ר' חגי בעי הוא עצמו מהו שיצטרף לכלאי' היך עבידא דו לביש דרדסין דעמר בחד ריגליה ודכיתן בחד רגליה, נרא' דסיומא דבעיא היא כדלעיל, ורצועה כרוכה מרגל ימין על של שמאל, אבל בלא כריכה אפי' ברגל אחד שרי, כדתני' בתוספ' [שם פ"ה ה"י], חלוק של צמר וחלוק של פשתן מותר ללובשן זה על זה, ובירושל' אי שלח עילאה ולא שלח ארעייה שרי וא"ר יוסי וההו גו נשוך, בתמי', לא צורכא אלא היו בראשו פצעים ויהב סופלני, פי' סמרטוטי בגדי' דעמר על חד ודכיתן על חד, א"ר יוסי וההן גו נשוך, בתמי' אין לך אסור אלא נשוך בלבד. תוספ' [שם הי"ד], איספלנית מלוגמא ורטייה אין בהן משו' כלאים, ופי' נתן איספלנית על גבי סמרטוט של כלאים ונתנו על בשרו אין בו משו' כלאים, משום דאין דרך חימום בכך. ובירושל' משמ' אם נתן סמרטוט של צמר על מכה אחת ושל פשתן על מכה אחת דלא הוי כלאים, אבל של כלאי' על מכה אחת אסור, ונ"ל דבעיא דירושלמ' מיירא שקשרן שתי המכות בקשר אחת יחד, דאם לא בשביל שאין דרך חימום בכך אסור ולא שמיע ליה מתוספתא.
משנה [כלאים פ"ט מ"ב], אין עראי ללבוש כלאים, פי' מלבוש של כלאי' שאין אדם יוצא בו אפי' עראי, אפי' הכי אסור ללובשה גם לילך בה עראי. בגמ' ירושלמ' [שם ה"ב], הרי שהיה הולך בשוק ונמצא לבוש כלאים, תרין אמוראין חד אמ' אסור וחד אמ' מותר מאן דאמ' אסור דבר תורה, פי' מה שאסור להלך בו עראי דבר תורה, הילכך אין עצה ואין תבונה לנגד יי', אע"פ שבוש לילך בשוק בלא לבוש פושטן בשוק, ומאן דא' מותר כי דאמר ר' זירא גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ומפ' תלמו' בפ' מי שמתו [י"ט ע"ב] ובס"פ מי שהוציאוהו [מ"א ע"ב] ובס"פ התכלת [ל"ז ע"ב], דוק' בלאו דלא תסור. תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש, פי אם מת בבי' המדרש אין מונעין מלדבר בו דברי תורה, או מצא שלבוש כלאי' והוא בבי' המדרש, אינו פושט משו' גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ר' יוסי הוה יתיב מתני הוה תמן מיתא מן דנפק לא א"ל כלום, מאן דיתיב לא א"ל כלום. ר' אימי הוה מתני אמ' חד לחבריה את לביש כלאים א"ל ר' אימי שלח מאניך והב ליה.
משנה, וגם בירושלמי [כלאים פ"ט ה"ז], האוהלים אין בהם משום כלאים, מיכן מתירין באותן שרוחצין בגיגית ומביאין בגדים לכסות הגיגית אפי' אם יש בהן כלאים אין אסור, ע"כ. ול"נ דלא דמי, דשמ' התם מיירי באוהלים שפורשין אותן מפני החמה ומפני הגשמים, ויש שעושין לנוי וקורין אותו בלשון אשכנז' גצלט, ושמא בזה אין בו משו' כלאים דהא לא מיקרב גבי דידיה כולי האי, אבל להשימו גבי גיגית בשעה שרוחץ נרא' שאסור, דהא לעיניים, נראה שהוא מתחמם מן הבגדים שאם יסירו הבגדים יצא החמימות ומתקרר הגיגית ושמא יש בו משו' כלאי', יקר הלוי. וגם יש לומ' האוהלים שפורשין הם רחוקים מן האדם, אבל הכלאי' שעל הגיגית סמוך לבשרו, ואמ' במס' תמיד [כ"ז ע"ב] ובס' מסכ' שחי' חולין אמרי', אפי' עשר מצעות זו על גב זו וכו' עד שמא יכרוך נימא על בשרו, גם שם יש לחוש שמא יכרוך לו נימא על בשרו, ונר' לאסור. אברהם לעי"ץ.
